טיפול דיאדי באמנות: מה קורה כשהורה וילד יוצרים יחד בחדר הטיפול
בטיפול דיאדי המטופל הוא הקשר עצמו. למה מזמינים הורה וילד לצייר על אותו דף, מה מתגלה שם ואיך בוחרים מטפל מתאים.
רוב ההורים שמביאים ילד לטיפול רגשי מצפים להישאר בחדר ההמתנה. לכן ההצעה להיכנס יחד עם הילד, לשבת לידו על הרצפה ולצייר איתו על אותו דף, מפתיעה לא מעטים מהם. זהו טיפול דיאדי: טיפול שבו המטופל אינו הילד לבדו וגם לא ההורה, אלא הקשר שביניהם. כשהטיפול הזה נעשה באמצעות אמנות, הדף המשותף הופך למעין מפה של היחסים, ועליה אפשר לראות, לנסות ולשנות דברים שקשה מאוד לתפוס בשיחה.
מהו טיפול דיאדי ולמי הוא מיועד
המילה דיאדה פירושה זוג. בטיפול דיאדי משתתפים הורה אחד וילד אחד, בדרך כלל בגילי הגן ובית הספר היסודי, יחד עם מטפל או מטפלת. נקודת המוצא היא שקשיים רגשיים והתנהגותיים של ילדים צעירים מתרחשים בתוך מערכת יחסים, ולכן גם השינוי יעיל יותר כשהוא נעשה בתוכה. אין כאן האשמה של ההורה, אלא ההפך: ההנחה היא שההורה הוא הדמות המשמעותית ביותר בחיי הילד, ולכן הוא גם השותף החשוב ביותר לטיפול.
פונים לטיפול כזה ממגוון סיבות: התפרצויות זעם תכופות, קשיי פרידה, מאבקי כוח יומיומיים, הסתגרות, קושי בוויסות רגשי, וגם מצבים שבהם הקשר עצמו נפגע או לא הספיק להיבנות – אחרי אשפוז ממושך, דיכאון של אחד ההורים, פרידה, אימוץ או אומנה. לפעמים הוא מוצע לצד טיפול פרטני בילד או הדרכת הורים, ולפעמים במקומם.
למה לעשות את זה דווקא דרך יצירה
ילדים צעירים אינם מדברים על יחסים, הם חיים אותם. גם הורים מתקשים לתאר במדויק מה קורה ברגעים הטעונים, כי הם עצמם נמצאים בתוכם. יצירה משותפת מייצרת מצב מוחשי, כאן ועכשיו, שבו דפוסי הקשר פשוט מופיעים: מי מתחיל, מי מוביל, מי פולש לשטח של מי, מה קורה כשהצבע נשפך, ומי מחליט שהציור גמור.
לאמנות יש יתרון נוסף: היא מציבה את ההורה והילד כתף אל כתף מול דבר שלישי, ולא פנים אל פנים. המבט המשותף אל הדף מפחית מתח ומאפשר קרבה גם לזוגות שהתקשורת הישירה ביניהם טעונה. ובסוף כל מפגש נשאר תוצר – עדות מוחשית לכך שהצליחו לעשות משהו יחד.
ועוד דבר: יצירה היא משחק, ומשחק הוא המקום שבו ילדים מרגישים בבית. הורה שמצטרף למשחק נכנס לטריטוריה של הילד, ולא להפך. עבור ילד שרגיל לשמוע מה לא בסדר בהתנהגות שלו, שעה שבה אבא או אמא פשוט יוצרים איתו, בלי ללמד ובלי לתקן, היא כבר חוויה שונה.
איך נראה מפגש
המפגש נפתח בדרך כלל בטקס קבוע וקצר, שמעניק לילד תחושת ביטחון. אחריו מגיעה ההזמנה ליצור. לעיתים היא פתוחה לגמרי, ולעיתים המטפלת מציעה מבנה: ציור משותף על דף גדול כשכל אחד בוחר צבע אחד, שיחה בקווים שבה כל אחד מוסיף בתורו קו לציור של השני, בניית בית מקרטונים, או הכנת דמויות מחימר שנפגשות זו עם זו.
המטפלת צופה, ולעיתים מתערבת בעדינות. היא יכולה לומר בקול את מה שהיא רואה – שמתי לב שחיכית לאמא לפני שהמשכת – או לשאול את ההורה מה לדעתו הילד מרגיש ברגע מסוים. המטרה היא לחזק את יכולתו של ההורה לראות את עולמו הפנימי של הילד מאחורי ההתנהגות, ולעזור לילד לחוות הורה שמתבונן בו בסקרנות ולא רק מגיב.
מפגש נמשך בדרך כלל פחות משעה, והחלק האחרון שלו מוקדש לסיום מסודר: מתבוננים יחד במה שנוצר, מחליטים אם העבודה נשארת בחדר או הולכת הביתה, ומסדרים את החומרים. גם הסידור המשותף הוא חלק מהעבודה, ולעיתים קרובות דווקא שם, כשהמתח יורד, נאמרים הדברים החשובים.
מה מתגלה על הדף
דפוסים חוזרים מופיעים מהר. יש הורה שמתקן כל קו של הילד בלי לשים לב, ויש הורה שנסוג לפינת הדף ומשאיר את כל השטח לילד. יש ילד שמוחק את מה שאבא צייר, ויש ילדה שאינה מעזה להתחיל עד שאמא מראה לה איך. אף אחד מהדפוסים האלה אינו אבחנה, ואין להם פירוש אחד. הם נקודת פתיחה לשיחה.
החלק המשמעותי באמת הוא הניסוי. בתוך המרחב המוגן אפשר לבדוק מה קורה כשמשנים משהו קטן: ההורה מחכה שלוש שניות לפני שהוא מגיב, או נותן לילד להוביל ציור שלם. הילד, מצידו, מגלה שאפשר לקלקל ולתקן, ושאפשר להתנגד בלי שהקשר יתפרק. חוויות קטנות כאלה, שחוזרות ממפגש למפגש, הן שמצטברות לשינוי בבית.
החששות של ההורים
הורים רבים מגיעים בחשש שישפטו אותם. החשש מובן, אבל במציאות מטפלים דיאדיים מחפשים קודם כול את מה שעובד בקשר. חלק מהמודלים כוללים מפגשים נפרדים עם ההורה, בלי הילד, שבהם אפשר לדבר בחופשיות על מה שעלה, על הקשיים, ולעיתים גם על הילדות של ההורה עצמו ועל האופן שבו היא נוכחת בהורות שלו.
חשש נוסף נוגע ליצירה עצמה. הורים רבים לא החזיקו מכחול מאז בית הספר, ובטוחים שאינם יודעים לצייר. אין לכך כל חשיבות. למעשה, הורה שמרשה לעצמו להתלכלך, לטעות ולצחוק על התוצאה מעביר לילד מסר רב ערך על חופש ועל טעויות.
איך בוחרים מטפל ומה שואלים
טיפול דיאדי דורש הכשרה ייעודית מעבר להכשרה הבסיסית בטיפול באמנות. לפני שמתחילים כדאי לברר כמה דברים:
- מהי ההכשרה של המטפל בעבודה עם הורים וילדים יחד, והאם הוא מקבל הדרכה מקצועית
- מי מההורים ישתתף, והאם מתוכננים גם מפגשי הורים נפרדים
- מהו משך הטיפול המשוער, ואיך בודקים התקדמות לאורך הדרך
- האם הטיפול ניתן במסגרת ציבורית, כמו מכון להתפתחות הילד או שירות פסיכולוגי, או באופן פרטי
אם הילד נמצא במעקב רפואי או התפתחותי, כדאי לעדכן את הגורמים המטפלים ולתאם ביניהם. במצבים של מצוקה חריפה או של חשש לשלומו של הילד, יש לפנות קודם כול לרופא הילדים או לגורם מקצועי מוסמך.
טיפול דיאדי באמנות אינו קסם, והוא דורש מההורה מחויבות ונכונות להתבונן גם בעצמו. אבל עבור משפחות רבות, שעה שבועית של יצירה משותפת בנוכחות עין מקצועית מצליחה לעשות את מה שעצות והסברים לא הצליחו: להחזיר להורה ולילד את החוויה הפשוטה של להיות יחד, ולגלות שזה אפשרי גם כשקשה.