טיפול באמנות בזמן מחלת הסרטן: מקום לרגשות שאין להם מילים
מחלה אונקולוגית מציפה רגשות שקשה לבטא במילים. כך משתלב טיפול באמנות לצד הטיפול הרפואי, מה קורה במפגש ולמי הוא מתאים.
אבחנה של סרטן משנה את החיים ברגע אחד. בתוך ימים ספורים אדם מוצא את עצמו לומד מילים חדשות, מתאם בדיקות, מקבל החלטות כבדות ומנסה במקביל להמשיך לתפקד מול המשפחה והעבודה. בתוך כל הרעש הזה, הרגשות עצמם – פחד, כעס, עצב, לפעמים גם אשמה – נדחקים לא פעם הצידה. טיפול באמנות, שמשתלב בשנים האחרונות ביותר ויותר מערכים אונקולוגיים ומרכזי תמיכה, מציע להם מקום. לא כתחליף לטיפול הרפואי, אלא כליווי רגשי שמתנהל בשפה אחרת: שפה של צבע, קו וחומר.
למה דווקא אמנות, ולמה דווקא עכשיו
מי שמתמודד עם מחלה קשה נדרש לדבר עליה כל הזמן: עם רופאים, עם אחיות, עם בני משפחה מודאגים ועם מכרים ששואלים לשלומו. דווקא משום כך, רבים מתארים עייפות ממילים. הם יודעים לדקלם את תוכנית הטיפול, אבל מתקשים לומר מה באמת עובר עליהם. היצירה עוקפת את המחסום הזה. כתם של צבע כהה, דף שנקרע או דמות קטנה בפינת הדף מצליחים לפעמים לבטא את מה ששיחה שלמה לא הצליחה.
יש גם עניין של שליטה. מחלה אונקולוגית מפקיעה מהאדם חלק גדול מהשליטה על גופו ועל סדר יומו: מתי מגיעים, מה מזריקים, כמה מחכים. מול הדף המצב הפוך. המטופל הוא שמחליט באיזה צבע לבחור, מה למחוק ומתי לעצור. ההחלטות הקטנות האלה אינן פתרון למחלה, אבל הן מחזירות תחושה בסיסית של בחירה, ולעיתים קרובות זו בדיוק התחושה שהולכת לאיבוד.
איך נראה מפגש בפועל
טיפול באמנות במסגרת אונקולוגית אינו שיעור ציור, ואין בו ציונים או ביקורת. המפגש יכול להתקיים בחדר טיפול ייעודי, בסטודיו פתוח בתוך בית החולים ולעיתים גם ליד כורסת הטיפול באשפוז היום, בזמן קבלת העירוי. המטפלת מגיעה עם עגלת חומרים או עם ערכה ניידת, ומתאימה את העבודה למצבו הגופני של המטופל באותו יום: יש ימים של צבעי מים ודפים גדולים, ויש ימים שבהם הכוח מספיק רק לעיפרון ולדף קטן.
בדרך כלל המפגש מתחיל בשיחה קצרה, ממשיך ביצירה חופשית או בהצעה פתוחה מצד המטפלת, ומסתיים בהתבוננות משותפת במה שנוצר. אין חובה לפרש, ואין חובה לדבר על המחלה. לעיתים מטופל מצייר נוף ילדות במשך שבועות, ורק בהדרגה מתברר מה הנוף הזה מחזיק עבורו. המטפלת אינה מנחשת ואינה מפענחת סמלים; היא מלווה, שואלת ומחזיקה את התהליך.
הגוף שהשתנה והדימוי העצמי
אחד הנושאים שעולים שוב ושוב בחדר הוא היחס לגוף. ניתוחים, נשירת שיער, שינויים במשקל, צלקות ועייפות מתמשכת משנים את האופן שבו אדם רואה את עצמו. קשה מאוד לדבר על כך ישירות, גם עם בני זוג קרובים. ביצירה אפשר להתקרב לנושא ממרחק בטוח: דרך דמות מופשטת, דרך קולאז׳ של תמונות מעיתונים, דרך פיסול בחימר שמאפשר לגעת, לעצב ולתקן.
העבודה הזאת איטית ועדינה, והיא אינה מתאימה לכל אחד בכל שלב. מטפלים מנוסים מקפידים שלא לדחוף לשם. אבל כשמטופל בוחר לגעת בנושא מיוזמתו, לעיתים קרובות הוא מגלה שאפשר להתאבל על הגוף שהיה, ובמקביל להתחיל להכיר את הגוף שיש.
מה אומר המחקר ומה הוא לא אומר
בעשורים האחרונים נערכו מחקרים רבים על טיפול באמנות בקרב חולים אונקולוגיים. באופן כללי הם מצביעים על ירידה ברמות החרדה והמצוקה הרגשית, על שיפור במצב הרוח ועל תחושה טובה יותר של איכות חיים בתקופת הטיפולים. חלק מהמטופלים מדווחים גם שהזמן שעובר ביצירה מסיח את הדעת מכאב ומבחילה, ומקל על שעות ההמתנה הארוכות.
חשוב לומר ביושר גם את הצד השני: טיפול באמנות אינו מרפא את המחלה ואינו משפיע על מהלכה, והמחקרים בתחום שונים מאוד זה מזה באיכותם ובהיקפם. מדובר בטיפול תומך, שנועד להקל על הנפש ולשפר את ההתמודדות. כל החלטה רפואית צריכה להתקבל מול הצוות המטפל, וכדאי ליידע אותו על כל טיפול משלים שמצטרף לתמונה.
גם בני המשפחה צריכים מקום
סרטן הוא מחלה של משפחה שלמה. בני זוג, ילדים והורים מבוגרים נושאים עומס כבד, ולרוב אינם מרשים לעצמם להתלונן. במרכזי תמיכה רבים מוצעות קבוצות יצירה גם למלווים, ולעיתים מפגשים משותפים למטופל ולבן משפחה. יצירה משותפת של הורה חולה וילד, למשל, יכולה לפתוח שיחה שאף אחד מהם לא ידע איך להתחיל.
ילדים להורים חולים זקוקים להתייחסות מיוחדת. הם קולטים הרבה יותר ממה שמספרים להם, ומבטאים את הדאגה בדרכים עקיפות. ליווי של מטפל באמנות שמכיר את התחום יכול לעזור להם לשאול שאלות, ולעזור להורים להבין מה הילד כבר יודע ומה הוא מדמיין.
איך מוצאים טיפול מתאים
הדרך הפשוטה ביותר היא לשאול. בבתי חולים רבים פועל צוות פסיכו־סוציאלי, והעובדת הסוציאלית של המחלקה יודעת בדרך כלל אילו שירותים קיימים במקום ומה מוצע בקהילה. עמותות שמלוות חולי סרטן ומרכזי תמיכה ברחבי הארץ מפעילים סדנאות וקבוצות, חלקן ללא תשלום. כדאי לברר גם בקופת החולים ובביטוח המשלים אילו טיפולים רגשיים כלולים. כמה דברים שכדאי לבדוק לפני שמתחילים:
- האם למטפל או למטפלת יש הכשרה מוכרת בטיפול באמנויות, ולא רק ניסיון בהוראת אמנות
- האם יש להם ניסיון בעבודה עם מחלות קשות ועם מצבי אובדן
- האם המפגשים גמישים דיים כדי להתאים לימים של חולשה ולשינויים בלוח הטיפולים
- האם החומרים מותאמים למצב הרפואי, למשל לרגישות לריחות או למגבלות של מערכת החיסון
גם אחרי סיום הטיפולים יש מקום ליצירה. התקופה שבה החיים אמורים לחזור למסלולם מתגלה לעיתים כמורכבת דווקא משום שהמסגרת הרפואית נעלמת והפחד נשאר. רבים מגיעים לטיפול רגשי דווקא אז.
טיפול באמנות אינו מבטיח ניסים, והוא אינו מתאים לכל אחד. אבל עבור מי שמרגיש שהמילים נגמרו, או שפשוט זקוק לשעה אחת בשבוע שבה הוא לא רק חולה, הוא יכול להיות עוגן משמעותי. שווה לשאול עליו את הצוות המטפל, לנסות מפגש אחד, ולבדוק מה קורה כשהידיים מתחילות לעבוד.