מה הציור של הילד באמת מספר: מדריך להורים שרוצים להבין בלי לפרש יותר מדי
ציורי ילדים הם חלון לעולמם, אבל לא מפה לפענוח. כך מתבוננים, שואלים ומגיבים לציור בלי להיבהל ובלי להסיק מסקנות חפוזות.
כמעט כל הורה מכיר את הרגע: הילד מגיע מהגן עם דף מלא בצבעים, או יושב ליד שולחן המטבח ומשרבט דמויות, ופתאום משהו בציור תופס את העין. אולי השמש שחורה, אולי אחד מבני המשפחה חסר, אולי הדמויות קטנות מאוד בפינת הדף. המחשבה הראשונה היא לרוב מה זה אומר. ברשת אפשר למצוא אינספור פרשנויות לציורי ילדים, חלקן מבוססות וחלקן רחוקות מכך. במאמר הזה ננסה להבין מה ציורים באמת יכולים לספר, מה הם לא יכולים לספר, ואיך כדאי להורים להתייחס אליהם.
הציור כשפה ולא כמבחן
עבור ילדים צעירים, הציור הוא אחת הדרכים העיקריות להביע את עצמם, עוד לפני שהשפה המילולית מתפתחת במלואה. הם מציירים את מה שהם רואים, את מה שהם מרגישים, את מה שמעסיק אותם ולפעמים פשוט את מה שכיף להם לצייר. הציור הוא שפה, ולא מבחן פסיכולוגי.
מטפלים באמנות מדגישים שאי אפשר לפרש ציור בודד בלי להכיר את הילד, את ההקשר שבו נוצר ואת מה שהילד עצמו אומר עליו. שמש סגולה יכולה לבטא מצב רוח, אבל גם פשוט את העובדה שהטוש הצהוב נגמר. דמות חסרה בציור משפחתי יכולה לרמז על משהו, אבל באותה מידה ייתכן שהילד פשוט התעייף לפני שסיים.
לכן, הכלל הראשון הוא לא למהר לפרש. ציור אחד, גם אם הוא נראה מטריד, אינו אבחנה. מה שחשוב יותר הוא דפוס שחוזר לאורך זמן, וחשוב מכל הוא הקשר הכולל שבו הילד חי ומתפקד.
כדאי לזכור גם שילדים מושפעים ממה שהם רואים סביבם: מסרטים מצוירים, מספרים, מחברים בגן ומהמשחקים שהם משחקים. מפלצת בציור יכולה להיות פשוט הדמות מהסרט שראו אתמול. ציור של מלחמה בין גיבורי על הוא לרוב משחק דמיון רגיל, לא ביטוי לתוקפנות.
השלבים ההתפתחותיים של הציור
לפני שמנסים להבין תוכן, כדאי להכיר את ההתפתחות הטבעית של הציור. פעוטות מתחילים בשרבוטים, תנועות חופשיות על הדף שהן בעיקר הנאה מהתנועה ומהעקבות שהיא משאירה. בהמשך מופיעים עיגולים וקווים, ואז דמויות ראשוניות שנראות כמו ראש עם רגליים.
בגיל הגן מתחילים לראות ציורים עם סיפור: בית, עץ, שמש, בני משפחה. הפרופורציות עדיין לא מדויקות, והילד מצייר בגדול את מה שחשוב לו. אמא ענקית לצד בית קטן אינה בעיה, אלא ביטוי למה שתופס מקום מרכזי בעולמו. בגיל בית הספר הציורים נעשים מפורטים יותר, ולעיתים הילדים מתחילים לבקר את עצמם ולהשוות לאחרים.
היכרות עם השלבים האלה עוזרת להורים להירגע. הרבה ממה שנראה מוזר הוא בעצם חלק טבעי לחלוטין מההתפתחות.
איך מגיבים לציור
התגובה הנפוצה ביותר של הורים לציור היא איזה יופי. זו תגובה חמה, אבל היא סוגרת את השיחה. תגובות פתוחות ומתעניינות מזמינות את הילד לספר יותר, והן גם מלמדות את ההורה הרבה יותר על מה שקורה בעולמו של הילד.
כמה דרכים להגיב שמעודדות שיחה:
- לתאר את מה שרואים: אני רואה שהשתמשת בהרבה כחול
- לשאול שאלה פתוחה: תספר לי על הציור
- להתעניין בדמויות: מה הוא עושה כאן
- להתייחס למאמץ: עבדת על זה הרבה זמן
- לקבל גם את התשובה לא יודע או סתם
חשוב להימנע מתיקונים, למשל לומר שלעצים אין עלים סגולים, ומשאלות חוקרות מדי. אם הילד לא רוצה לדבר על הציור, זה בסדר גמור. לא כל יצירה צריכה הסבר.
כשהציור כן מעורר דאגה
יש מצבים שבהם כדאי לשים לב יותר. ציורים שחוזרים שוב ושוב על נושא מפחיד, תכנים אלימים מאוד שאינם תואמים את גיל הילד, או שינוי פתאומי וחד בסגנון הציור, עשויים לאותת שמשהו מעסיק את הילד. גם כאן, הציור לבדו אינו מספיק כדי לקבוע דבר.
הדבר החשוב הוא להסתכל על התמונה הרחבה. האם יש שינויים נוספים בהתנהגות? בשינה, באכילה, בהליכה לגן, ביחסים עם חברים? האם קרה לאחרונה אירוע משמעותי במשפחה, כמו מעבר דירה, לידה, פרידה או מוות של מישהו קרוב? בתקופות של מתח ביטחוני, ילדים ישראלים רבים מציירים אזעקות, טילים או ממ״דים. זו לרוב דרך בריאה לעבד את מה שהם חווים, ולא סימן לבעיה.
אם יש תחושה שמשהו לא בסדר, כדאי לשתף את הגננת או המורה, ובמידת הצורך להתייעץ עם איש מקצוע כמו פסיכולוג התפתחותי או מטפל באמנות. איש מקצוע ייקח בחשבון את כל התמונה ולא רק את הציור.
ליצור יחד בבית
הדרך הטובה ביותר להכיר את עולמו של הילד דרך היצירה היא ליצור יחד איתו. לא כדי ללמד אותו לצייר נכון, אלא כדי להיות שם. לשבת ליד השולחן, לצייר גם אתם, לשוחח בנינוחות. ילדים רבים מספרים דברים בזמן יצירה משותפת שלא היו מספרים בשיחה פנים מול פנים.
כדאי להחזיק בבית מגוון חומרים זמינים: דפים, צבעים, פלסטלינה, דבק ומספריים. מדף או קיר שבו מציגים את היצירות משדר לילד שהיצירה שלו חשובה ומוערכת.
לשמור, לתעד וליהנות
ציורי ילדים הם גם תיעוד נפלא של הילדות. אפשר לשמור תיקייה לכל שנה, לצלם את הציורים ולכתוב עליהם תאריך ומה הילד סיפר. בעוד כמה שנים, האוסף הזה יהיה אוצר משפחתי.
לסיכום, הציור של הילד הוא הזמנה לשיחה ולא חידה לפענוח. כשההורים מתבוננים בסקרנות, שואלים בעדינות ונמנעים מפרשנויות מהירות, הם מקבלים הצצה אמיתית לעולמו של הילד ומחזקים את הקשר איתו. ובמקרים שבהם עולה דאגה, הצעד הנכון הוא לבחון את התמונה הרחבה ולהתייעץ עם איש מקצוע.