טיפול באמנות על הרצף האוטיסטי: תקשורת שאינה תלויה במילים
עבור רבים על הרצף, שיחה היא ערוץ תובעני. טיפול באמנות מציע תקשורת דרך חומר, צבע ומבנה קבוע, בגישה שמכבדת שונות.
עבור ילדים ומבוגרים רבים על הרצף האוטיסטי, שיחה היא ערוץ תובעני. צריך לפענח הבעות פנים, לעמוד בקצב, להבין רמזים ולמצוא את המילים הנכונות בזמן אמת. טיפול רגשי שנשען כולו על דיבור מציב אפוא את המכשול בדיוק בכניסה. טיפול באמנות מציע דלת אחרת. החומר, הצבע והצורה מאפשרים לתקשר, לבטא ולהיות בקשר בלי שהכול יעבור דרך מילים – וזו הסיבה שהוא הפך לאחד הטיפולים הרגשיים הנפוצים בקרב אנשים על הרצף.
לא לתקן, אלא להכיר
הגישה לאוטיזם השתנתה מאוד בשנים האחרונות. במקום לראות בו אוסף של ליקויים שיש לתקן, יותר ויותר אנשי מקצוע מדברים על שונות נוירולוגית: דרך אחרת של עיבוד מידע, של חוויה חושית ושל קשר. בהתאם לכך השתנו גם מטרות הטיפול באמנות. המטרה אינה ללמד את הילד לצייר כמו כולם או להפסיק התנהגויות שנראות חריגות, אלא לעזור לו לבטא את עצמו, לווסת את עצמו ולחוות קשר בתנאים שנוחים לו.
בפועל המטרות נקבעות לכל מטופל בנפרד, ויכולות לכלול הרחבה של דרכי התקשורת, התמודדות עם תסכול ועם שינויים, חיזוק תחושת המסוגלות ועיבוד של חוויות חברתיות קשות. אצל מתבגרים ומבוגרים נוספות שאלות של זהות, ושל עייפות מהמאמץ המתמיד להתאים את עצמם לסביבה.
החושים נכנסים ראשונים לחדר
אנשים רבים על הרצף חווים את העולם החושי בעוצמה שונה: מרקם דביק יכול להיות בלתי נסבל, ריח של צבע עלול להציף, ולעומת זאת מגע מסוים יכול להרגיע מאוד. חדר האמנות מלא בגירויים כאלה, ולכן המטפל מתחיל בהיכרות עם הפרופיל החושי של המטופל. ילד שנרתע מצבעי אצבעות יקבל מכחול ארוך או כפפות; ילדה שמחפשת לחץ עמוק תיהנה מלישה של חימר קשה.
החשיפה לחומרים חדשים נעשית בהדרגה ובלי כפייה. לעיתים ההתקדמות נמדדת בצעדים זעירים – נגיעה באצבע אחת, דקה נוספת ליד השולחן – אבל כל צעד כזה מרחיב את מה שהילד מסוגל לשאת גם מחוץ לחדר. במקרים רבים העבודה מתואמת עם המרפאה בעיסוק שמכירה את הילד.
יש גם צד שני: חומרים מסוימים מרגיעים. תנועה חוזרת של מכחול, מילוי משטח בצבע אחד, סידור חרוזים לפי גוונים – כל אלה יכולים לשמש עוגן של ויסות. מטפלים לומדים לזהות מה מרגיע כל מטופל ולהציע זאת ברגעים של עומס, כדי שהילד ילמד בהדרגה לבקש בעצמו את מה שעוזר לו.
מבנה קבוע שמאפשר חופש
חוסר ודאות הוא מקור מרכזי לחרדה על הרצף, ולכן מפגש טיפולי טוב בנוי במסגרת צפויה. אותו חדר, אותו סדר פעולות, לוח תמונות שמראה מה יקרה עכשיו ומה אחר כך, טקס פתיחה וטקס סיום. בתוך המסגרת הזאת מתאפשר דווקא חופש: כשהילד יודע מה מצפה לו, הוא פנוי להתנסות.
גם סיום המפגש דורש מחשבה. מעבר מפעילות אהובה לפרידה הוא רגע קשה, ומטפלים נעזרים בשעון חול, בשיר קבוע או במדף אישי שעליו העבודה מחכה לשבוע הבא. הידיעה שהיצירה נשמרת ושאפשר לחזור אליה היא עצמה חוויה מרגיעה של המשכיות.
תחומי העניין המיוחדים כגשר
ילדים רבים על הרצף מגיעים עם נושא שמרתק אותם עד כלות: רכבות, דינוזאורים, מפות, דמות מסדרה אחת. בעבר נטו לראות בכך מכשול שיש לצמצם. מטפלים באמנות משתמשים בו כהזדמנות. ילד שמצייר שוב ושוב קווי רכבת מזמין את המטפל לעולמו, ובתוך העולם הזה אפשר להתחיל לנהל קשר: להוסיף תחנה, לשאול לאן נוסעים, להציע נוסע.
מתוך החזרתיות צומחים בהדרגה שינויים קטנים – צבע חדש, דמות נוספת, סיפור. המטפל אינו כופה אותם, אלא מציע ומחכה. הגמישות שנבנית כך, בתוך תחום שהילד מרגיש בו מומחה, עוברת לא פעם גם לתחומים אחרים.
קשר דרך הדף המשותף, בכל גיל
אחד האתגרים המרכזיים על הרצף הוא קשב משותף: היכולת להתבונן יחד עם אדם אחר באותו דבר, ולדעת שחולקים חוויה. היצירה מזמנת זאת באופן טבעי. המטפל והילד מביטים באותו דף, מעבירים זה לזה חומרים, ולעיתים מציירים בתורות. הקשר אינו דורש מבט ישיר בעיניים, שיכול להיות מעיק, אלא מתנהל דרך האובייקט שביניהם.
בקבוצות קטנות העבודה מתרחבת לכישורים חברתיים: לחכות בתור, לחלוק שולחן, להתבונן בעבודה של חבר ולומר עליה משהו. עבור ילדים שחווים דחייה חברתית, קבוצת יצירה שבה הם מצליחים היא לעיתים המקום הראשון שבו הם מרגישים שייכים.
הטיפול אינו מיועד רק לילדים. מתבגרים על הרצף מתמודדים עם פער הולך וגדל בינם לבין בני גילם, ולעיתים עם חרדה ודיכאון. מבוגרים, ובהם רבים שאובחנו רק בבגרותם, מגיעים אחרי שנים של מאמץ להסתיר את השוני, ועם צורך להבין מחדש את סיפור חייהם. עבודה חזותית – קומיקס, איור דיגיטלי, צילום, יומן חזותי – מאפשרת להם לחקור את הזהות הזאת בקצב שלהם ובשפה שנוחה להם.
מה כדאי להורים לבדוק
בישראל ניתן טיפול באמנות לילדים על הרצף במסגרות החינוך המיוחד, במכונים להתפתחות הילד ובקליניקות פרטיות. לפני שמתחילים כדאי לברר כמה דברים:
- האם למטפל יש הכשרה מוכרת בטיפול באמנויות וניסיון ממשי בעבודה עם אוטיזם
- איך נקבעות מטרות הטיפול, והאם ההורים שותפים להגדרתן
- באיזו תדירות מתקיימים מפגשי הדרכה ועדכון להורים
- האם יש קשר עם הצוות החינוכי ועם מטפלים אחרים של הילד
טיפול באמנות אינו מחליף אבחון, מעקב התפתחותי או טיפולים אחרים שהומלצו. את התוכנית הכוללת כדאי לבנות בהתייעצות עם הרופא ההתפתחותי או עם הגורם המקצועי שמלווה את הילד, ולבחון אותה מחדש מדי תקופה.
מה שקורה בחדר האמנות נראה לעיתים פשוט מאוד: ילד, דף, כמה צבעים ומבוגר סבלני. אבל עבור מי שהעולם המילולי תובעני בעבורו, זו יכולה להיות הפעם הראשונה שבה מישהו פוגש אותו בשפה שלו. מהמפגש הזה מתחילים, במקרים רבים, גם הצעדים הבאים.