טיפול באמנות בהפרעות אכילה: לתת צורה למה שקשה לומר במילים
בהפרעות אכילה המילים הופכות לעיתים לחומת מגן. טיפול באמנות, כחלק מצוות רב־מקצועי, מציע דרך אחרת לגעת ברגש, בשליטה ובדימוי הגוף.
הפרעות אכילה נמנות עם המצבים הנפשיים המורכבים ביותר לטיפול. מבחוץ הן נראות כסיפור על אוכל ועל משקל, אבל מי שמכיר אותן מקרוב יודע שהאוכל הוא רק השפה שבה מדברת מצוקה עמוקה יותר – של שליטה, של ערך עצמי, של רגשות שאין להם מוצא. הטיפול בהן נעשה תמיד בצוות רב־מקצועי, הכולל ליווי רפואי, תזונתי ופסיכולוגי. בתוך הצוות הזה יש לטיפול באמנות תפקיד מיוחד: הוא מציע דרך לגעת ברגש בלי לעבור דרך המילים, שבהן המטופלים לעיתים קרובות טובים מדי.
כשהמילים הופכות לחומת מגן
רבים מהמתמודדים עם הפרעות אכילה הם אנשים רהוטים, חכמים ומודעים מאוד. הם יודעים להסביר היטב את מצבם, לנתח את הסיבות ולומר את הדברים שהמטפלים רוצים לשמוע. אבל הדיבור הזה נשאר לעיתים קרובות בראש, מנותק ממה שקורה בגוף וברגש. אנשי מקצוע מתארים קושי של ממש לזהות רגשות ולתת להם שם: המטופלת יודעת שהיא מרגישה רע, אבל אינה יודעת אם זה עצב, כעס או פחד.
היצירה עוקפת את המנגנון הזה. קשה ללטש ציור כפי שמלטשים משפט, ומה שעולה על הדף מפתיע לעיתים את היוצר עצמו. צבע שנבחר בלי מחשבה, לחץ חזק של העיפרון, דף שנשאר כמעט ריק – כל אלה מספרים משהו שעוד לא נוסח. מכאן אפשר להתחיל שיחה אחרת, שיוצאת מהחוויה ולא מההסבר.
שליטה, שלמות וחומרים
הצורך בשליטה ובשלמות, שנוכח כל כך ביחס לאוכל, מופיע מהר מאוד גם בחדר האמנות. מטופלים רבים בוחרים תחילה בעיפרון מחודד, בסרגל ובמחק, מציירים בקטן ובמדויק, ומתקשים לסיים עבודה משום שהיא אף פעם אינה טובה מספיק. המטפלת אינה נלחמת בכך. היא מאפשרת להתחיל ממקום בטוח, ובהדרגה מזמינה להתנסות בחומרים שקשה יותר לשלוט בהם: צבעי מים שמתפשטים, פחם שנמרח, חימר רטוב.
המפגש עם חומר שאינו מציית הוא תרגול קטן של מה שהטיפול כולו מבקש: לשאת חוסר ודאות, לסבול טעות, להישאר עם משהו לא מושלם בלי להרוס אותו. כשמטופלת מצליחה להשאיר כתם שלא תוכנן, ואפילו למצוא בו יופי, זהו רגע טיפולי לכל דבר.
גם היחס לתוצר מלמד הרבה. יש מי שמבקשת לזרוק כל עבודה בסוף המפגש, ויש מי ששומרת הכול אבל אינה מסוגלת להביט בו. המטפלת שומרת את העבודות בתיקייה אישית, ובשלב מאוחר יותר אפשר לחזור אליהן יחד. ההתבוננות לאחור, בעבודות שנוצרו בחודשים הקשים, מאפשרת לא פעם לראות את הדרך שנעשתה.
לתת פנים לקול הפנימי
אחת הדרכים המקובלות בעבודה עם הפרעות אכילה היא ההפרדה בין האדם לבין ההפרעה. מטופלים רבים מתארים קול פנימי תובעני וביקורתי, שמכתיב כללים ומעניש על כל חריגה. ביצירה אפשר לתת לקול הזה צורה: לצייר אותו, לפסל אותו, לבחור לו צבע וגודל. ברגע שהוא נמצא על הדף, מחוץ לגוף, אפשר להתבונן בו, לדבר איתו ואפילו להתווכח.
לצד הקול הזה אפשר לחפש גם את החלקים האחרים: את מי שהייתה המטופלת לפני המחלה, את מה שהיא אוהבת, את מה שהיא רוצה לעצמה. סדרת עבודות שנוצרת לאורך חודשים מתעדת לעיתים את השינוי ביחסי הכוחות – הדמות המאיימת מצטמקת, ולצידה מופיעות דמויות נוספות.
העבודה הרגישה על דימוי הגוף
דימוי גוף מעוות הוא מרכיב מרכזי ברבות מהפרעות האכילה, והעבודה עליו דורשת זהירות רבה. מטפלים מנוסים אינם ממהרים לבקש ציור של הגוף, ובוודאי לא בשלבים המוקדמים, כשהמצב הגופני והנפשי שברירי. בשלב מתאים אפשר להתקרב לנושא בעקיפין: דרך עבודה על תחושות, על גבולות, על מכלים וכלים, על דימויים של בית ושל מרחב אישי.
רק כשיש יציבות וקשר טיפולי מבוסס, ובתיאום עם שאר הצוות, נכנסות לעיתים טכניקות ישירות יותר. גם אז המטרה אינה לשכנע את המטופלת שהיא טועה באופן שבו היא רואה את עצמה, אלא להרחיב את היחס לגוף: ממושא לביקורת למקום שחיים בו, שמרגיש, שנושא אותה בעולם.
כוחה של הקבוצה
במחלקות האשפוז ובמסגרות הטיפול היומי, טיפול באמנות ניתן פעמים רבות בקבוצה. לקבוצה יש ערך מיוחד: הפרעות אכילה מלוות בבושה ובסודיות, והמפגש עם אחרים שמכירים את החוויה מבפנים שובר את הבדידות. ההתבוננות בעבודות של אחרים מאפשרת לזהות את עצמך בלי להיחשף, ולומר על ציור של מישהו אחר את מה שקשה לומר על עצמך.
המנחה שומרת על כללים ברורים: לא משווים, לא מעירים על מראה או על אוכל, ולא מפרשים עבודה של אחר בלי רשותו. בתוך המסגרת הזאת נוצר לעיתים מרחב נדיר, שבו מותר לא להיות בסדר.
יש לקבוצה גם צד מורכב, ומנחים מודעים לו היטב. השוואה ותחרות, שמלוות את ההפרעה, עלולות להיכנס גם לחדר היצירה: מי מציירת יפה יותר, מי חולה יותר. חלק מהעבודה הטיפולית הוא לזהות את הדינמיקה הזאת כשהיא מופיעה, ולדבר עליה בפתיחות במקום לתת לה לפעול מתחת לפני השטח.
מה חשוב שהמשפחה תדע
טיפול באמנות אינו טיפול העומד בפני עצמו בהפרעות אכילה. אלה מצבים שעלולים לסכן את הבריאות הגופנית, והם מחייבים מעקב רפואי ותזונתי צמוד. אם אתם חוששים שאתם או מישהו קרוב אליכם מפתחים יחס מדאיג לאוכל ולגוף, הצעד הראשון הוא פנייה לרופא המשפחה או למרפאה המתמחה בתחום, ולא חיפוש עצמאי אחר סדנת יצירה.
בתוך תוכנית טיפול מסודרת, לעומת זאת, כדאי לשאול אם קיים במקום טיפול באמנויות, ולעודד השתתפות בו. הורים ובני זוג אינם צריכים לפרש את העבודות, וגם לא לבקש לראות אותן. מה שנוצר בחדר הטיפול שייך למטופל, והוא שיחליט מה לשתף ומתי. מה שהמשפחה כן יכולה לעשות הוא להתעניין בלי לחקור, ולכבד את העובדה שיש לתהליך קצב משלו.
ההחלמה מהפרעת אכילה היא תהליך ארוך, עם עליות וירידות, והיא נשענת על עבודה משותפת של אנשי מקצוע רבים. האמנות מוסיפה לתהליך הזה שפה שאינה תלויה ברהיטות ובשליטה, ולעיתים דווקא בה מתאפשר הצעד הראשון: להודות שמשהו כואב, עוד לפני שיודעים לומר מה.