אבל ויצירה: איך טיפול באמנויות מלווה את מי שנשאר אחרי אובדן
קופסת זיכרון, מכתב שלא נשלח ושיר משותף: איך יצירה עוזרת לשאת אובדן, מה שונה אצל ילדים ומתי כדאי לפנות לליווי מקצועי.
אובדן של אדם קרוב הוא חוויה שכמעט כל אחד יפגוש בחייו, ובכל זאת כל אחד פוגש אותה לבד. השפה, שבדרך כלל משרתת אותנו היטב, נעשית פתאום צרה: מה כבר אפשר לומר. המנחמים מחפשים מילים ואינם מוצאים, והאבלים עצמם מתארים לעיתים ערפל שאין לו שם. טיפול באמנויות – בציור, במוזיקה, בתנועה, בכתיבה – מציע לאבל דרך אחרת להתקיים: לא להסביר אותו, אלא לתת לו צורה.
אבל איננו מחלה, והוא אינו מתקדם בשלבים
רבים מכירים את הרעיון של חמישה שלבי אבל, מהכחשה ועד השלמה. הרעיון נעים בפשטותו, אבל אנשי מקצוע מסתייגים כיום מהתפיסה שאבל מתקדם במסלול קבוע. בפועל, רוב האנשים נעים הלוך ושוב: יום אחד שקועים בגעגוע ובכאב, ולמחרת עסוקים בסידורים, בעבודה ובבניית שגרה חדשה. התנועה הזאת בין שני הקטבים אינה סימן לבעיה, אלא הדרך הטבעית שבה הנפש מעכלת אובדן.
שינוי נוסף בתפיסה נוגע לקשר עם מי שמת. בעבר ראו בפרידה ובהמשך הלאה את מטרת האבל. היום מקובל לדבר על המשך הקשר בצורה אחרת: האדם איננו, אבל היחסים איתו ממשיכים להתקיים בזיכרון, בערכים, בהרגלים קטנים. היצירה מתאימה במיוחד לעבודה הזאת, כי היא מאפשרת להחזיק נוכחות והיעדר באותו דף.
למה היצירה מגיעה למקומות שהמילים אינן מגיעות אליהם
אבל מורגש קודם כול בגוף: כובד בחזה, עייפות, חוסר תיאבון, קושי להתרכז. הרבה ממה שעובר על אדם אבל אינו מחשבה שאפשר לנסח, אלא תחושה. עבודה בחומר – ללוש חימר, לקרוע נייר, למרוח צבע בידיים – פוגשת את האבל במקום שבו הוא נמצא.
יש גם רגשות שקשה להודות בהם בקול: כעס על מי שהלך, הקלה אחרי מחלה ארוכה, אשמה על מה שלא נאמר. על הדף הם יכולים להופיע בלי שיפוט. אף אחד אינו שואל למה בחרת באדום, ואין צורך להצדיק דבר. לפעמים עצם העובדה שהרגש קיבל מקום מספיקה כדי שיפסיק לאיים.
ליצירה יש גם קצב משלה, והוא מתאים לאבל. אי אפשר לזרז ציור, כשם שאי אפשר לזרז געגוע. שעה של עבודה שקטה בחומר מאפשרת לאדם לשהות עם הכאב בלי שיידרש לעשות איתו משהו, בלי לפתור ובלי להתקדם. עבור מי שהסביבה מצפה ממנו לחזור לעצמו, זו רשות נדירה.
כלים שחוזרים בחדר הטיפול
מטפלים באמנויות מתאימים את העבודה לכל אדם, אבל יש כמה דרכים שחוזרות שוב ושוב, משום שהן נוגעות בצרכים הבסיסיים של אבל – לזכור, להיפרד ולהמשיך לשאת:
- קופסת זיכרון: קופסה שמעצבים וממלאים בחפצים קטנים, בתמונות ובפתקים הקשורים לאדם שמת
- קולאז׳ מתצלומים, ממכתבים ומפיסות בד, שמרכיב סיפור חיים ולא רק רגע של סוף
- מכתב שלא נשלח, שבו אפשר לומר את מה שלא נאמר, ולפעמים גם לכתוב תשובה דמיונית
- רשימת השמעה או כתיבת שיר במסגרת טיפול במוזיקה, סביב שירים שהיו משותפים
- עבודה בתנועה, שמאפשרת לגוף לבטא כובד, התכווצות ושחרור בלי מילים
אף אחד מהכלים האלה אינו תרגיל שמבצעים ומסמנים. לעיתים קופסת זיכרון נבנית במשך חודשים, ולעיתים מטופל פותח אותה מחדש בכל יום שנה ומוסיף לה דבר.
ילדים ובני נוער מתאבלים אחרת
ילדים אינם מתאבלים ברצף כמו מבוגרים. הם יכולים לבכות, ודקה אחר כך לחזור לשחק, ומבוגרים מפרשים זאת בטעות כאדישות או כחוסר הבנה. למעשה זו דרכם לווסת כאב שהוא גדול מדי למנה אחת. משחק וציור הם השפה הטבעית שלהם, ודרכם הם שואלים את השאלות שאינם מעזים לשאול בקול: האם זה קרה בגללי, האם זה יקרה גם לך.
בני נוער, מצידם, נוטים להסתגר ולהגן על ההורה שנותר מפני הכאב שלהם. מוזיקה, כתיבה וצילום הם ערוצים שמדברים אליהם, ומאפשרים ביטוי בלי החשיפה של שיחה פנים אל פנים. במקרים רבים קבוצה של בני נוער שעברו אובדן דומה מועילה במיוחד, כי בגיל הזה קשה מכול להיות שונה.
להורה שנותר, שמתמודד בעצמו עם האובדן, קשה לעיתים לשאת גם את כאבם של הילדים. מטפלים באמנויות עובדים במקרים כאלה גם עם ההורה: מסבירים מה אופייני לכל גיל, עוזרים למצוא מילים פשוטות וכנות, ולעיתים מזמינים את המשפחה כולה ליצור יחד. ילד שרואה שגם אמא מציירת את הגעגוע לומד שמותר לדבר עליו.
קבוצות, טקסים וימי זיכרון
אבל מבודד. אחרי השבעה והשלושים הסביבה חוזרת לשגרה, והאבל נשאר עם תחושה שאסור עוד להכביד. קבוצות תמיכה שמשלבות יצירה מציעות מקום שבו אין צורך להסביר. העבודות של המשתתפים האחרים משמשות מראה: מישהי ציירה בדיוק את החור שאני מרגיש, ולא ידעתי שאפשר לצייר אותו.
בישראל, שבה לשכול ולזיכרון יש מקום ציבורי רחב, יש חשיבות מיוחדת גם לטקסים פרטיים. יצירה לקראת יום השנה, הכנת חפץ זיכרון משפחתי או ציור משותף של האחים יכולים להפוך תאריך מאיים לרגע של חיבור. מטפלים מלווים לעיתים משפחות בבניית טקס כזה, שמתאים בדיוק להן.
מתי כדאי לפנות לעזרה מקצועית
רוב האנשים עוברים את האבל בעזרת משפחה, חברים וזמן, ואינם זקוקים לטיפול. עם זאת, יש מצבים שבהם כדאי לפנות לאיש מקצוע: כשהכאב אינו מתרכך כלל לאורך חודשים ארוכים, כשהתפקוד בעבודה ובבית נפגע באופן מתמשך, כשיש הימנעות מוחלטת מכל מה שמזכיר את האובדן, או כשעולות מחשבות על חוסר טעם בחיים. במצבים כאלה חשוב לפנות לרופא המשפחה או לגורם בבריאות הנפש, ולא להישאר לבד.
גם אובדן בנסיבות פתאומיות או טראומטיות, ואובדן של ילד, מצדיקים לרוב ליווי מקצועי מוקדם. מטפל באמנויות בעל ניסיון בתחום האבל יכול להיות כתובת מתאימה, לבדו או לצד טיפול אחר.
יצירה אינה מעלימה את הכאב, והיא גם לא אמורה. מה שהיא כן עושה הוא לאפשר לאובדן להפוך ממשא חסר צורה למשהו שאפשר להחזיק, להביט בו ולהניח אותו לזמן מה. עבור רבים, זה ההבדל בין אבל שסוגר לבין אבל שאפשר לחיות לצידו.